כבר הרבה זמן שלא נפתחה בתל אביב מסעדה חדשה עם כל כך הרבה באזז, אולי מאז שנפתחה המזללה. כבר חודשים שאנחנו שומעים על ההכנות, הכוונות של המטבח, ארוחות מקדימות בשילה ועוד המון דיבור ברשת ובעיתונות.
הדיווחים הראשוניים (והתמונות באינסטגרם) נראו מבטיחות, והזמנו מקום למוצאי שבת של שבוע הפעילות הראשון של המסעדה.
המסעדה, שממוקמת במגדל לוינשטיין, מול גשר מעריב והרחק ממתחמים קולינאריים פעילים אחרים, מעוצבת לעילא בעיניי.
קצת בנאלי להגיד על עיצוב שהוא מרגיש מאוד "ניו יורקי", אבל זו ההרגשה. המסעדה, שמחולקת למספר חללים, מרגישה מאוד עכשוית ומודרנית, אבל עם זאת מצליחה לשמור על נעימות חמימה.
חלון גדול למטבח עמוס הטבחים ולעמדת הוצאת המנות מוסיף גם הוא, וקריאות ה-FIRE להכנת המנות ששמענו מדי פעם מתוקף הישיבה בשולחן הכי קרוב לחלון הוסיפו להרגשה הכיפית.
היינו חמישה והושבנו בשולחן עגול, שהיה נוח מאוד לחלוקת המנות.
התפריט, מחולק לארבע קטגוריות, והמלצרית המקסימה הסבירה לנו שהקטגוריות מסמנות עלייה הדרגתית בכבדות המנות ובעומס הטעמים, ולכן מומלץ להזמין בסדר עולה מתוך הקטגוריות. רוב המנות קטנות-בינוניות ומיועדות לאכילה משותפת. המלצרית גם עזרה לנו מאוד בבחירה של המנות, עם המלצות והסברים על גדלים של מנות, והייתה מאוד יעילה לאורך הארוחה גם מבחינת תזמון הוצאת המנות וגם מבחינת העזרה בבחירות. ממש לא הייתה הרגשה של מסעדה חדשה, הצוות כולו נראה מיומן ומקצועי והיה נראה שהם עברו הכשרה ראויה.
ראשונים להגיע היו הקוקטיילים שהזמנו:
Golden Fiz- קוניאק קורווזיה VS, פירות טרופיים, פרוסקו (39 ש"ח) שהוזמן פעמיים הגיע ראשון, והיה יפיפה, עם קישוטים של פרוסת צ'ילי, פרוסת תפוח מגולגלת, עלה בזיליקום ופרחי אניס. לעומת המראה, הטעם שלו היה קצת שטוח מדי, ובעיקר הורגש הקוניאק.
Red Old Sage- טקילה סאוזה גולד, רימונים, מרווה, ג'ינג'ר (39 ש"ח) היה מאוד מתוק ולא ממש הורגשו בו טעמי המרווה או הג'ינג'ר.
Hoisin Jack- וויסקי ג'ק דניאלס, תפוז סיני, טימין, סירופ הדרים, קינמון (39 ש"ח) היה הקוקטייל שהזמנתי אני, והוא גם היה המוצלח ביותר בעיניי. מתוק, אבל לא מדי, ועם שילוב מעולה בין טעמי הטימין והקינמון, והמרירות הקלה של התפוז הסיני.
Hendrix Mesala -ג’ין הנדריקס, קמפרי, סאקה, וורמוט אדום, תה מאסלה (39 ש"ח) היה די מעניין, אבל מריר מדי לטעמי.
בסך הכל הקוקטיילים היו מאוד יפים, אבל רובם קצת איכזבו.
לעומתם, האוכל לא איכזב בכלל.
בסיבוב הראשון של המנות היו:
לחמניות מאודות- צ'אטני עגבניות. (9 ש"ח) היו שלישית לחמניות דביקות ולבנבנות שהיו ממכרות ממש. הם ספגו את הרטבים של המנות ממש נהדר, ובמיוחד את הצ'אטני שהגיע איתן, שהיה קצת פיקנטי ועם טעם מעושן. קראתי בכל מיני מקומות שהלחמניות אמורות להיות בטעמים שונים, אבל לא נאמר לנו כלום וכל מה שטעמתי היה בטעם די נייטרלי של בצק שמרים. הזמנו 2 מנות בתחילת הארוחה, ו-2 נוספות בהמשך, בשביל הרטבים בעיקר.
ירקות סיניים- אפונת שלג, פטריות אויסטר, פאק צ'וי, קציפת שיטאקה ולמון גראס (36 ש"ח) הוזמנו פעמיים והיו מוצלחים הרבה יותר ממה שציפינו. אמנם לא היו שם פטריות אויסטר (אני זיהיתי שימ-ג'י), אבל הטעם של המנה היה מושלם. הירקות הירוקים היו פריכים, הפטריות רכות, והקציפה, שבניגוד לקציפות בפופינה שהיו אוריריות מדי, היתה כמו רוטב סמיך ועשיר עם טעם אדמתי, שחיברה הכל יחד. כל ביס היה קצת שונה, וזו היתה מנה מצוינת.
סי בס מאודה- אטריות מש, פפאיה ירוקה, יוזו קושו, מרק זך (46 ש"ח) הוזמן גם הוא פעמיים והיה בעצם מרק מעט פיקנטי, עם שלוש פרוסות נאות של דג מאודה ועסיסי, אטריות מש חלקלקות ומעט דביקות ורצועות פפאיה פריכות. בצד הגיעו חצי לימון, ירוקים שהוספנו למרק, ושתי מבחנות, אחת עם שמן סומסום ואחת עם שמן אגוזים, שטיפטפנו למרק. השילוב של העדינות והארומטיות של המרק, עם החריפות הקלה היה מצוין. אהבתי במיוחד את האטריות בעלות המרקם המיוחד ואת פרוסות הדג העדינות.
סשימי טונה- ציר טונה, למון גראס,שאלוטס מקורמלים, אורז יסמין קלוי (58 ש"ח) הגיע פעמיים, על חשבון הבית. זו היתה אחת ממנות הסשימי המוצלחות שאכלתי. הטונה הרגישה טרייה להפליא ונחתכה לפרוסות עבות יחסית כך ששילוב הטעמים המופלא של הבצל המטוגן ופירורי האורז הפריכים השתלב איתה מצוין ולא השתלט. מנה שהייתי אוכל שוב בשמחה.
כשסיימנו את המנות, חזרה המלצרית והזמנו בעזרתה סבב נוסף של מנות.
ברוסקטה- כבד עגל, גראם מסאלה, תרד ענק תאילנדי, איולי שמנת חמוצה (42 ש"ח) היו שתי פרוסות של ברוסקטה פריכה מועמסת בהמון חתיכות קטנות של כבד עגל, בצל מטוגן ומעט תרד. הכבד היה נהדר, עם טעם מאוד עדין יחסית לכבד, הבצל והתיבול שיוו למנה טעמים עדינים של משהו שקצת הזכיר שווארמה, והשמנת החמוצה השתלבה נהדר. מאוד נהננו מהמנה וגם הזמנו אחת נוספת, כי היא הייתה מעט קשה לחלוקה בין כולם.
דאמפלינג שנחיזי- לחי עגל, מרק בשר, בוטנים, ציר רימונים (52 ש"ח) היו ארבעה כיסונים של בצק עדין ודק יחסית. ההוראה היתה לתת ביס קטן בקצה הכיסון, לתת למרק להישפך אל הכף, ואז לאכול את כל השאר בביס גדול. הכיסונים היו מהנים, והמילוי עשיר ולא דחוס מדי.
באטר צ'יקן -עגבניות, חמאה חומה, בוטנים, עלי קארי (59 ש"ח) היתה מנה שהייתי מוכן לשחות בתוך הרוטב העשיר שלה. הוא היה מאוד חמאתי, אבל בכל זאת לא כבד מדי, והתיבול שלו היה מושלם. פיסות העוף היו רכות ועסיסיות, וביקשנו אורז כדי לספוג את הרוטב. קיבלנו שתי קעריות אורז קטנות, והחגיגה עם הרוטב היתה מושלמת.
תמנון מעושן- בוטנים קלויים, בזיליקום אדום, ויניגרט פלפל לבן (62 ש"ח) הגיע על חשבון הבית. פיסות התמנון היו מצוינות. רכות מאוד, עם טעם מעושן קלות. הרוטב והירקות הזכירו לי בעיקר טעמים של סלט פפאיה (ללא פפאיה) והכיל עגבניות, עלי בזיליקום ודפי אורז דקים, עם מבחנה שבה מעט שמן סומסום. הרגשתי גם רוטב דגים. הרעננות והמליחות של הסלט השתלבו מצוין עם הטעם המעושן של התמנון וזו היתה מנה מרעננת ומוצלחת, ואפילו אלו שלא חובבים פירות ים נהנו ממנה.
למרות שכבר חלק מאיתנו היו שבעים, הזמנו סיבוב נוסף של מנות.
ברווז שלוש כוסות- לחמניה מאודה, BBQ, חמוצים (32 ש"ח) היתה לחמניה מאודה קטנה עם חתיכות מפורקות של בשר ברווז ברוטב ברביקיו. אלו שטעמו ממנה נהנו מאוד, אבל היא לא הספיקה להגיע אליי וכשרצינו להזמין אחת נוספת נאמר לנו שהיא אזלה.
יריעות אורז קנטונזיות- שרימפס, בצל ירוק, סויה מתוקה, שום קריספי (52 ש"ח) דפי האורז הגיעו יבשים לשולחן, והמלצר שפך מעליהם את רוטב הסויה המתוקה. אני מת על דפי האורז החלקלקים והדביקים האלה, ופה הם השתדכו מצוין עם הרוטב המלוח-מתקתק ועם המון פיסות השום הקריספי שהיה בה. פיסות השרימפס הקטנות קצת נבלעו בטעמים החזקים, אבל היו מרקם קראנצ'י נוסף חוץ מהשום.
מרק סרטנים צח – וון טון שרימפס וסרטנים, ברוסקטה, חמאת סרטנים ושום קונפי (58 ש"ח) הגיע מחולק לשתי קערות, עם שלושה כיסונים קטנים בכל אחת מהם, שהיו מאוד עדינים בטעמם. גם המרק היה מאוד עדין, עם חמיצות ומליחות מאוד מאוזנים. נהנתי לאכול אותו. בצד הגיעו עלי בזיליקום, בצל ופרוסות צ'ילי שיכולנו להוסיף, ופרוסות דקות של ברוסקטה קראנצ'ית שלא הרגשנו בה את טעם חמאת הסרטנים, אבל היה כיף לטבול אותה במרק, או לאכול אותה יחד עם שיני השום המתקתקות.
קוטלט לבן- קשיו מקורמלים, חומץ תפוחים, סלרי, 5 ספייס (58 ש"ח) היתה מנה נדיבה של שני סטייקים לא קטנים שצופו במעט רוטב חמוץ מתוק של תפוחים, ובקנקן שלידם היה עוד המון רוטב עם פיסות קטנות של סלרי ותפוחים. הבשר היה טעים ועסיסי, אבל המנה הייתה קצת משעממת יחסית למנות האחרות, למרות הרוטב הטעים. בצד הגיעה גם עצם נוספת של החזיר, שלא ממש הבנו את נוכחותה שם. לא מנה רעה, אבל הרגשנו שהיא נועדה בעיקר כדי להשביע, ופחות כדי לרגש או לעניין.
רוק שרימפס- יוגורט תמרינדי, תפוחי אדמה, כורכום, אפונה, קשיו מקורמלים (48 ש"ח) הגיעו על חשבון הבית והיו חטיף נהדר לסיום הארוחה. מעין קרוקטים פריכים בטעם תפוח אדמה מטוגן, שהתאימו מאוד לרוטב היוגורט החמוץ ולאגוזי הקשיו הפריכים. טעמם של השרימפס הלך קצת לאיבוד, אבל המנה היתה טעימה בכל זאת.
אחרי הפסקה קצרה, שבמהלכה המלצרית גם הזמינה אותנו לצ'ייסרים לבחירתנו, הזמנו גם שני קינוחים.
גולאב ג'מון (42 ש"ח) הוא קינוח הודי של כדורי בצק גבינה מטוגן, עם גלידת פיסטוק ומנגו (קולפי), קרם מתובל, עם פירות יבשים ואגוזים. זו היתה המנה היחידה שהמלצרית לא ממש ידע לפרט על מרכיביה. לגלידה היה טעם שכולנו לא הצלחנו להתחבר אליו, ואני הצלחתי לטעום רק את ההל שהיה מאוד אגרסיבי ומשהו שהרגיש כמו כורכום (ואולי זה פשוט ההל). חוץ מהגלידה, דווקא אהבתי את הקרם עם הפירות היבשים וחתיכות מהטוויל הפריך, אבל הרגשתי שמשהו התפקשש בגלידה, שהיתה פשוט לא טעימה.
פגודת שוקולד (42 ש"ח) הייתה מוצלחת יותר, והורכבה מבסיס של פאדג' שוקולד דחוס, ומעל שכבות של בצק שוקולדי פריך עם קרם שוקולד לבן ביניהן. בצד הייתה גלידת קשיו שהייתה מעולה ולא מתוקה מדי. החלק הכי טעים של הקינוח היה השילוב של הקרם הלבן עם דפי הבצק הפריכים, אבל הקינוח כולו היה מוצלח בתור קינוח שוקולדי, שלא נפל למלכודת המתיקות המוגזמת.
החשבון הסתכם ב-858 ש"ח לפני שירות (172 ש"ח לאדם, כולל קוקטייל), ולא נגבו דמי חליצה על בקבוק יין שהבאנו.
קיבלנו די הרבה מנות על חשבון הבית, אני מאמין שבעיקר בגלל שהגענו יום אחרי שהסתיימה הנחת ההרצה. ובכל זאת, גם אם היינו משלמים על כל המנות, המחיר נשמע לי סביר מאוד לאוכל מעניין, טעים ובעיקר מקורי (לפחות בארץ) שכזה. הערב כולו היה כיפיי במיוחד, בגלל האווירה הנעימה, החברה הכיפית, האוכל הטעים או השירות הטוב ובעצם השילוב של הכל ביחד.
זו ללא ספק הייתה אחת מהארוחות הטובות שזכורות לי מהזמן האחרון ואני כבר מחכה בכליון עיניים לביקור הבא שלי שם, ולטעימת המנות האחרות בתפריט שנראו מעניינות.
Tags: taizu, אסייתי, טאיזו, ביקורת, ביקורת מסעדות, יובל בן נריה
Print
