עסקית צהריים במזללה

מאז ארוחת הפורום בתקופת ההרצה של המסעדה לא חזרתי לבקר בה וחגיגת יומולדת משפחתית היתה תירוץ מושלם להגיע לעסקית בצהרי יום שישי.

שהגענו למסעדה בשעה שבה הזמנו (13:45), השולחן כבר חיכה לנו ונכנסנו ללא המתנה. אני מאוד אוהב את הדרך שבה המסעדה מעוצבת.משהו מרגיש מאוד נעים ומודרני, בלי להיות מעוצב מדי או מתאמץ מדי. מוזיקה שנשמע די גלגל"צית  בווליום נמוך אבל נשמע ורחש נעים משאר השולחנות השלימו אווירה נעימה וכיפית לשעת צהריים ולא רועשת בכלל כמו ששמעתי שיכולה להיות בשעות הערב.

תפריט העסקית כולל מנה ראשונה (מאזט בפי התפריט והמלצר), בקבוק אישי של מי אויאן (או בדואה מוגזים), מנת לחם אישית, שתייה חמה ופטיפור, כולם כלולים במחיר העיקרית.

אמנם יש תפריט קבוע לעסקית, אבל המלצר הודיע שיש כל מיני שינויים והחלפות מנות, את חלקן הוא זכר בעל פה ואת חלקן הקריא מדף. קצת היה קשה לעקוב אחרי כל השינויים וההחלפות ונראה לי שהדפסת תפריט יומי משתנה תקל גם על הסועדים וגם על המלצרים. בגלל שחלק מהמנות שהזמנו היו כאלו ששונו והשינויים לא רשומים לי, אני אשתדל לכתוב עליהם מהזכרון.

את הראשונות החלטנו לקחת כמנות חלוקה, ואת העיקריות כל אחד הזמין לעצמו, לא מבלי שטעמתי מהצלחות של כולם, לטובת הדיווח 🙂

בעצת המלצר, הוגשו לנו 3 מנות לחם עוד לפני הראשונות, כדי שיהיה מה לנשנש ואת 3 הלחמים הנוספים הזמנו עם הראשונות, שרובן ממש מבקשות לחם לנגב איתו.

ישנם שני סוגי לחמים לבחירה, ואנחנו הזמנו את שניהם.

חלת שום, איקרה ביצי בורי היא חלה קטנה שמגיעה חמה בתבנית. היא מאוד טעימה ורכה אבל לא מורגש בה בכלל טעם השום. אני גם לא כל כך אהבתי את הזיגוג המתוק והדביק מדי שעליה. האיקרה היתה מעולה, עדינה ונעימה, שמזכירה מאוד את ההכנה היהודית הקלאסית של איקרה (בניגוד למשל לאיקרה השמנונית, המושחתת והמעולה שמוגשת בבסטה).

לחם שאור לבן, איולי פפריקה ושום היתה בעיניי מנת לחם טובה יותר. הלחם היה מצוין, עם תוך רך וקרום קשה ופציח במיוחד. זרעי הכוסברה ששולבו בו הוסיפו את טעמם המיוחד והם אלו שעשו את הלחם לכזה נהדר בעיניי. האיולי היה חביב, אבל לא מיוחד ואליו גם התווספה חמאה רכה וטעימה. למיטב זכרוני, הלחם זהה ללחם שמוגש בכתית. מעניין אם אפשר להזמין את הלחם הזה עם האיקרה במקום האיולי? זה השילוב המושלם מבחינתי.

מעט אחרי שסיימנו להתעסק עם הלחם, הגיעו המנות הראשונות.

מסבחה עם תבשיל עדשים היתה מנה מהספיישלים של אותו יום ולכן אין לי את התיאור המלא שלה. המסבחה החמימה היתה גרגרית ועשירה והתבשיל שתובל בנדיבות בכמון השתלב איתה היטב.

קלאמרי על הגריל עם קרם חצילים שרופים היתה עוד מנה מהספיישלים והיא היתה נהדרת. כמה גופי וראשי קלאמרי שנצרבו  במידה והיו רכים נחו על קרם חצילים טעים עם טעם מעושן. בצל סגול, פול ירוק וסלרי הוסיפו מרקם פריך.

סלט שורשים, וינגרט מיסו והדרים, ריקוטה באפלו ואגוזי מלך היה די סטנדרטי. רצועות ארוכות של גזר ושומר תובלו בויניגרט עדין שכמעט לא הורגש. אוגוזי מלך וכמה גרעיני רימון הוסיפו קראנצ' חביב והריקוטה גם היא כמעט שלא הורגשה.

נתח הרניג בתחמיץ, תפוח אדמה, צנוניות, בצל ירוק ואיולי יוז’ו היה קצת שונה מהכתוב והגש עם צזיקי וקוביות טוסט קטנות במקום תפוחי האדמה, הצנוניות והיוז'ו. השילוב עם הצזיקי הרענן היה מוצלח וביחד עם הלחם זו היתה מנה כיפית במיוחד.

פטה כבד עוף, קורנישון, חרדל דיז’ון וטוסט הגיע בצנצנת קטנה והיה מוצלח ומאוד חמאתי. שכבת החמאה הקשה שעטפה אותו היתה מיותרת לטעמנו. לצד הקורנשונים המעולים הגיע גם בצל כבוש חביב ושני הטוסטים שהגיעו היו מצע מצוין לחרדל ולפטה.

פרחי כרובית, בצל בגריל, במיה תאילנדית ביוגורט קאיר ועדשים אורגניות  היתה גם היא מנה שאהבתי במיוחד. רוטב היוגורט המעט חמצמץ היה מושלם עם העדשים הרכות והכרובית הצלויה, וזו היתה המנה שהכי נהנתי לנגב עם הלחם.

אם הייתי צריך לבחור, מנת הקאלמרי ומנת הכרובית הן המנצחות בראשונות מבחינתי, כאשר ההרינג ממש לא רחוק מאחוריהן.

אחרי המתנה ממש קצרה, הגיעו גם העיקריות.